<h1>ספר התרומות שער ל"ג חלק ג'</h1>
<h2>דף קסז:</h2>
גרסינן בגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"ב] ההוא תברא דהוה חתים עליה רבה בר חנן. פירוש, שובר של הכתובה היה. אתיא לקמיה אמרה ליה לאו אנא הואי. פירוש, אשה אחרת העלת שמה כשמי. א"ל אנא אמרי להו לאו איהי [היא]. פירוש, אף אני אמרתי כך לעדים החתומין עמי על השובר שאינך את והם השיבו ואמרו לי דטעיתי, דמקש הוא דקש ובגר לה קלא, כלומר הזקינה, על כן הוחלף קולה ונעשה עבה, והכרתי שהדין עמהן וכבר התקבלת כתובתיך. ואמר אביי אע"ג דאמרינן בעלמא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ולהכיר הנשים, והגדה קמיתא דלאו איהי היא לאו כלום היא, ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף. ותו גרסינן ההוא תברא דאתתא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא, אמרה ליה לאו אנא הואי, א"ל איברה את הוית, אמר אביי אע"ג דאמרינן צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, כיון דדקדק סמכינן עליה ומהימנינן ליה. ואמר אביי הלכך דלאו אורחיה למידק בנשי, צורבא מרבנן דאזל לקדושי אתתא נדבר בהדיה עם הארץ. פירוש, שידקדק בצורתה והם יראו ממנו ולא מחלפי ליה מיניה. מכל זה למדנו שתלמיד חכם שהעיד על עדות אשה שלותה ולא הוליך עמו עם הארץ בשעה שקבל עדותו שיהא מכירה, אע"פ שהעד האחר אינו צורבא מרבנן, אי אמרה איהי לא הוינא אנא, ואיהו קא מודה לה שטעה בהכרת פניה, מהימנינן ליה, ולא מיקרי חוזר ומגיד, שיוכל להיות שהטעוהו. אך אם הוליך עמו עם הארץ שמדקדק בצורתה, תו לא מהימנא איהי. וכן אם העיד צורבא מרבנן שדקדק בצורתה ויודע שהיא היתה, לא מהימנא בתר הכי. וכתב הר"א בר"ד ז"ל שמעינן מינה דהאי שיהיו מכירין דאמרן במתניתין, אפילו אפומא דאתתא ואפומא דקרובים סמכינן, כדאמרינן בענין חליצה [יבמות ל"ט ע"ב] ואשתמודענא דאחוה מאבוה הוה, דמהימן אפילו מפי אשה. דאי מפי עדים בעינן, כיון דאמרי ליה סהדי איהי היא היכי מצי למיהדר, ואע"ג דאמר להו לאו איהי היא ולא מקבלינן מיניה השתא מידי. ושמעינן מינה דהיכא דסמיך אאתתא או אקרוב וחזר ואשתכח טעותא וקא הדר ביה, לצורבא מרבנן מקבלין, לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלינן, דודאי מידק דק והשתא הדר וקא משקר, ע"כ.
